המחלוקת סביב אירועי החג במתחם הנובה ברעים מסרבת לרדת מסדר היום – וכעת היא מקבלת תפנית חריפה במיוחד.
לאחר שתפילת הושענא רבה התקיימה ביום שישי האחרון במתחם הנובה, הגאון רבי שמואל אליהו שליט״א התייחס בתוכנית חיים כהלכה ברדיו גלי ישראל לתנאים שבהם התקיימה התפילה – ויצא במתקפה חריגה בעוצמתה נגד קרן קיימת לישראל.
במוקד הטענות: ההגבלות שהוטלו על הפעילות במתחם, ובפרט על הכנסת אמצעי הגברה וציוד חשמלי.
לדברי הרב אליהו, התוצאה בשטח הייתה קשה להבנה: מאות משתתפים הגיעו למקום לתפילה וללימוד, אך נאלצו, לדבריו, ללמוד במהלך הלילה לאור נרות ולהסתפק באמצעי הגברה שלא התאימו להיקף הקהל.
הרב לא הסתפק בביקורת מרומזת.
במהלך השידור הוא כינה את ההתנהלות בושה וחרפה ואמר כי לדעתו קק״ל בוגדת בשליחות שלה. בהמשך קרא לאנשי הארגון לחזור בתשובה על ההתנהלות.
הטענה שמקוממת את הרב | אירועים כן – תפילה לא?
אחת הנקודות המרכזיות בדבריו הייתה מה שנתפס בעיניו כפער בין אירועים שהתקיימו לאורך הזמן במתחם לבין היחס לתפילה.
הרב טען כי במתחם הנובה מתקיימים אירועים הכוללים מוזיקה ושירה, ולכן התקשה להבין מדוע דווקא כאשר ציבור מגיע להתפלל ולהנציח את הנרצחים בדרכו, השימוש באמצעים בסיסיים כמו חשמל והגברה נתקל במגבלות.
אנחנו אזרחים סוג ג׳ וד׳?, תהה הרב בשידור.
הרב הזכיר כי בין המשתתפים באירוע היו גם מי שנפגעו באירועי הנובה, משפחות שכולות ומשפחות של חטופים ששבו, והציג את המחלוקת לא רק כשאלה טכנית של רמקול או גנרטור – אלא כוויכוח עמוק הרבה יותר על הדרך שבה קבוצות שונות בציבור הישראלי רשאיות לזכור ולהנציח.
אלא שהתמונה מורכבת יותר
מאחורי העימות עומדת מחלוקת ציבורית רגישה שהתפתחה עוד לפני החג.
לקראת אירועי שמחת תורה והושענא רבה הודיעה קק״ל, האחראית על השטח, כי מתחם הנובה הוא בראש ובראשונה אתר זיכרון והתייחדות. בהתאם לכך הודיעה כי לא תאפשר במקום הקמת אוהלים ולינת שטח, מערכות הגברה, הדלקת אש ופעילויות אחרות שאינן עולות, לשיטתה, בקנה אחד עם אופיו של האתר.
יו״ר קק״ל אייל אוסטרינסקי אף יצא נגד האפשרות לקיים במקום חגיגות, והדגיש כי מטרת ההגבלות היא שמירה על זכרם וכבודם של מאות הנרצחים במקום.
עמדת קק״ל קיבלה תמיכה גם מצד חלק ממשפחות הנרצחים, שהתנגדו לאירועים חגיגיים במתחם וטענו כי יש לשמור על אופיו השקט של אתר ההנצחה.
אלא שכאן בדיוק נמצאת נקודת המחלוקת: גם בתוך משפחות הנרצחים והשכול אין עמדה אחת.
משפחות אחרות, לצד שורדים ומשתתפים באירועים, תמכו דווקא בקיום תפילות, שירה והקפות במקום. מבחינתם, החזרה למתחם אינה פגיעה בזיכרון – אלא ביטוי של תקומה, המשכיות וחיים.
למרות הכול | התפילה התקיימה
בסופו של דבר, בבוקר הושענא רבה התקיימה במתחם תפילת שחרית והלל בהשתתפות הרב שמואל אליהו ואחרים.
לדברי הרב, למרות המגבלות והקשיים, האירוע עצמו היה מרומם.
הוא סיפר כי המשתתפים התעלו מעל התנאים בשטח וכי במהלך הלילה ישבו אנשים ולמדו תורה לאור נרות.
אלא שדווקא התמונה הזו – של אנשים היושבים במתחם הנובה ולומדים לאור נרות – הפכה מבחינתו לסמל של מה שלטענתו השתבש.
אם מדובר בתפילה ובהנצחה, שאל למעשה הרב, מדוע המתפללים צריכים לעשות זאת ללא התנאים הבסיסיים שיאפשרו לציבור גדול להשתתף?
מרמקול וגנרטור | לוויכוח על חופש התפילה
מכאן החריף הרב אליהו את הטון והרחיב את הדיון מעבר למקרה הספציפי בנובה.
לדבריו, הניסיון לקבוע לציבור דתי כיצד לקיים את תפילתו מזכיר לו מחלוקות ציבוריות אחרות סביב תפילות במרחב הציבורי, ובהן העימותים שנרשמו בעבר בתל אביב.
מי אתה שתחנך אותי איך להתפלל?, שאל הרב במהלך השידור.
מבחינתו, אם גוף ציבורי אינו מסתפק בקביעת כללי בטיחות וסדר אלא מגיע למצב שבו הוא משפיע בפועל על צורת התפילה – מדובר כבר בשאלה עקרונית של חופש דת וחופש תפילה.
לא חגיגה על חשבון השכול – גם משפחות שכולות נמצאות בצד השני
אלא שכאן נמצאת נקודה מרכזית שנעלמה מחלק גדול מהשיח סביב האירועים במתחם: אין כאן חלוקה פשוטה בין משפחות שכולות המבקשות לשמור על זכר יקיריהן לבין ציבור שהגיע מבחוץ כדי לחגוג.
גם בין מארגני אירועי הושענא רבא וההקפות השניות במוצאי החג, ובין תומכיהם נמצאים בני משפחות שכולות, שורדי הטבח ושורדי שבי.
בין מארגני האירועים נמצא קובי סמרנו, אביו של יהונתן סמרנו הי״ד, שנרצח בנובה וגופתו נחטפה לעזה. מבחינת סמרנו ומשפחות נוספות, תפילה, שירה והקפות במקום אינן מחיקה של האסון – אלא דרך אחרת לבטא זיכרון, המשכיות ותקומה.
המארגנים עצמם הדגישו לפני האירועים כי הם מודעים לכאב ולהתנגדות של חלק מהמשפחות השכולות, אך ביקשו לכבד גם משפחות אחרות שבוחרות לציין את זכר יקיריהן בדרך שונה.
והמציאות בשטח המחישה היטב עד כמה התמונה מורכבת.
במוצאי השבת השתתפו בהקפות השניות גם שורדי השבי אביתר דוד ובר קופרשטיין, שנחטפו ממסיבת הנובה ב־7 באוקטובר. השניים תועדו רוקדים עם המשתתפים ואף מורמים על כתפיהם במהלך ההקפות.
קשה, אם כן, לתאר את הוויכוח כעימות פשוט בין מי שמכבדים את זכר הנרצחים לבין מי שמבקשים לחגוג במקום.
יש משפחות שכולות שמתנגדות לאירועים – וכאבן ראוי לכל הכבוד והרגישות. אבל יש גם משפחות שכולות, שורדים ושורדי שבי שרואים דווקא בתפילה, בשירה ובהקפות ביטוי של ניצחון החיים על מי שביקשו לקטוע אותם.
ואם הכלל הוא זיכרון בלבד – הוא צריך להיות שווה לכולם
וכאן מתחדדת השאלה שהעלה הרב שמואל אליהו.
קק״ל הודיעה באופן רשמי כי בתקופה זו מתחם הנובה מיועד לזיכרון ולהתייחדות בלבד, וכי לא יותרו בו מערכות הגברה ופעילויות מאורגנות שאינן לצורכי הנצחה.
זו עמדה שניתן להתווכח איתה – אבל אם זה הכלל, מצופה שהוא יחול באופן שוויוני.
ב־7 באוקטובר עצמו צפוי להתקיים במתחם טקס הזיכרון השנתי של המשפחות וקהילת שבט הנובה. על הבמה צפויים להופיע, בין היתר, נינט טייב, בניה ברבי, יובל רפאל, עמיר בניון ושולי רנד.
אין בכך כל פסול. להפך: מוזיקה יכולה להיות דרך עוצמתית לזכור, לכאוב ולהנציח.
אבל דווקא משום כך מתבקשת השאלה: אם מוזיקה ושירה יכולות להיות חלק לגיטימי מטקס זיכרון, מדוע תפילה והלל שמתקיימים יחד עם משפחות שכולות ושורדים זוכים ליחס אחר בכל הנוגע להגברה ולתשתיות בסיסיות?
זו איננה דרישה להפוך את מתחם הנובה לאתר חגיגות. אף אחד אינו מבקש לחגוג את הטבח, והצגת התפילה כאילו מדובר בצהלה על האסון מחמיצה לחלוטין את מטרתם המוצהרת של המשתתפים.
השאלה פשוטה בהרבה: האם למשפחה שכולה שבוחרת לזכור באמצעות תפילה יש פחות זכות ממשפחה שבוחרת לזכור באמצעות שיר?
אפשר לחלוק על קיום ההקפות. אפשר להבין את כאבן העמוק של המשפחות המתנגדות להן. אסור לבטל את הכאב הזה או לזלזל בו.
אבל באותה מידה אי אפשר למחוק את המשפחות השכולות, שורדי הנובה ושורדי השבי שנמצאים בצד השני של המחלוקת.
אותה אדמה – אותו כבוד
מתחם הנובה הוא מקום טעון וכואב שאין כמעט ישראלי שאינו מבין את הרגישות העצומה הכרוכה בכל פעולה שנעשית בו.
דווקא משום כך, ההכרעה אינה יכולה להתבסס על השאלה איזו צורת זיכרון מקובלת יותר על צד כזה או אחר.
אם הכלל הוא שקט מוחלט – שיהיה שקט לכולם.
אם מותר לקיים אירועי זיכרון הכוללים במה, מוזיקה ושירה – קשה להסביר מדוע תפילה, לימוד תורה והלל, הנערכים גם בהשתתפות משפחות שכולות ושורדים, צריכים להיתקל ביחס שונה.
אפשר להתווכח על הדרך.
האם אותם כללים חלים על כולם?
