מדי שנה, עם דמדומי חג שחרור ירושלים, הופך היכל ישיבת "מרכז הרב" ללב הפועם של הציבור הדתי-לאומי. עצרת ההודיה המרכזית, שהחלה עוד בימיו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל ככינוס פנימי וספונטני, הפכה עם השנים לאירוע הממלכתי המרכזי של היום.
הגעתו של ראש הממשלה לאירוע כרוכה תמיד בהיערכות לוגיסטית קבועה, המוכרת לכל מי שדרך בישיבה בשלושת העשורים האחרונים, מאז רצח רבין:
שבועות מראש נשלחות רשימות שמיות של המורשים להיכנס, ימים ספורים לפני העצרת מותקנות מצלמות אבטחה סביב המבנה, וביום האירוע עצמו מפונים תלמידי הישיבה כדי לאפשר לאנשי שירות הביטחון לסרוק את המקום "ספר-ספר, שולחן-שולחן". השנה, בעקבות המתיחות הביטחונית והמערכה מול איראן, אף הובא למתחם ממ"ד נייד מיוחד למקרה של אזעקה. עד כאן – הנוהל השנתי המוכר והמובן.
אלא שהשנה, כשהערב ירד והאירוע החל, הסטריליות הביטחונית חצתה כל גבול הגיוני והפכה לפגיעה ישירה ובוטה בכבוד התורה ובנבחרי הציבור.
רבנים מעוכבים בלילה הירושלמי
השנה הוחלט על נוהל חדש וקשוח במיוחד: כניסה באמצעות צמידים מיוחדים בלבד. הנוהל הזה, בשילוב חוסר גמישות מוחלט של מערכת האבטחה, הוביל למחזות מבישים בשערי הישיבה.
בעוד שבתוך ההיכל החלו לעלות קולות השירה, בחוץ, בקור של שעות הערב הירושלמיות, מצאו את עצמם גדולי תורה ואישי ציבור בולטים חסרי אונים. הראשון לציון, הגאון הרב שלמה משה עמאר שליט"א, נאלץ להמתין ברכבו דקות ארוכות ומורטות עצבים מחוץ לשערים.
רבני ערים מכובדים שהוזמנו רשמית, ובהם רבה של אור יהודה הרב ציון כהן, רבה של בית הכרם הרב מרדכי ענתבי, הדיין הרב אבי גאופטמן, לצד סגן ראש עיריית ירושלים אריה קינג, עמדו מחוץ לגדרות במשך למעלה מחצי שעה ללא שום מענה. אנשי הישיבה עמדו חסרי אונים – השליטה בשערים הייתה בלעדית ועיקשת של אנשי השב"כ, שלא הותירו שום פתח להיגיון בריא.
המקרה הקצין עוד יותר כאשר חלק מהרבנים נאלצו להיכנס לבדם, בעוד עוזריהם האישיים נחסמו בחוץ. אישי ציבור שהחלו להיכנס באישור, מצאו את עצמם תחת מתקפה של אחד מאנשי הביטחון שהחל לצרוח עליהם בשאגות בדרישה שיצאו מיד מהמתחם.
"לא לצלם! לא לצלם!"
כתב 'סקופס' ששהה במקום הבין מיד את גודל האירוע, שלף את מצלמתו והחל לתעד את המחזות המביכים בשערי הישיבה. הסדרנים, שהבינו כנראה כיצד עומד להיראות התיעוד של רבנים מושפלים בחוץ, ניסו למנוע את הצילום בכל מחיר.
"לא לצלם, לא לצלם!", קראו לעברו בטון תקיף בניסיון להשתיק את התיעוד – אך המצלמה המשיכה לפעול, והסרטונים הקשים שהגיעו לידי מערכת 'סקופס' מדברים בעד עצמם ומציגים את עומק הביזיון.
השורה התחתונה: האם זה שווה את זה?
נכון, ביטחון ראש הממשלה הוא אינטרס לאומי ראשון במעלה, ואף אחד לא מקל ראש בעבודת המאבטחים בתקופה רגישה זו.
אך כשאבטחת אישיות פוליטית הופכת לאירוע המרכזי, וכשחגיגת שחרור ירושלים וכבודה של תורה נרמסים בצורה כזו – משהו בדרך הלך לאיבוד לחלוטין. כשהראשון לציון מחכה ברכב, רבני ערים מעוכבים בשערים ואנשי ביטחון צורחים על מוזמנים, עולה שאלה נוקבת שצריכה להדהד בקרב מארגני האירוע:
האם באמת שווה להתעקש על הגעת ראש הממשלה, בעוד שחילול ה' כה מהדהד ומביש מתרחש ממש שם, מחוץ לכותלי הישיבה?
הערת מערכת: למניעת ספק, יובהר כי הביקורת בכתבה זו אינה מופנית כלל וכלל כלפי ישיבת "מרכז הרב", רבניה או מנהליה. הישיבה, שמארחת את האירוע הממלכתי במסירות עילאית מדי שנה, פועלת תחת תכתיבים ביטחוניים קשיחים של שירות הביטחון הכללי ואין לה כל שליטה על סידורי הבידוק בשערים. הביקורת מופנית אך ורק כלפי הנוקשות המוגזמת וחוסר הרגישות שהפגינו גורמי האבטחה בשטח כלפי גדולי התורה ואישי הציבור.
