בימים האחרונים קשה היה להימלט מהסערה. שמועות על משבר אישי במשפחה מוכרת במגזר התפשטו במהירות בין קבוצות הוואטסאפ, הרשתות החברתיות ועמודי התוכן. בתוך זמן קצר כבר הופיעו דיווחים, צילומי מסך, פרשנויות, כינויים ואינספור תגובות של אנשים שאינם מכירים מקרוב את המעורבים, אך מרגישים משום מה צורך להיות חלק מהסיפור.
היו אף מי שהגדילו לעשות והפיקו פליירים דרמטיים, עקבו באובססיביות אחר כל פרט חדש והפכו את הסיפור למעין סדרה בהמשכים. עוד פוסט, עוד צילום, עוד שמועה ועוד "עדכון".
דווקא משום כך, כדאי להניח לרגע בצד את השאלה מה בדיוק קרה שם. הטענות המרכזיות שהופצו ממילא לא אומתו באופן עצמאי, והדמות שנמצאת במרכז הסערה ביקשה בפומבי לעצור את מחול השמועות.
במקום לשאול מה קרה, ראוי לשאול שאלה אחרת לחלוטין: למה זה בכלל ענייננו?
זכות הציבור לדעת – אבל מה בדיוק?
"זכות הציבור לדעת" היא עיקרון חשוב. ישנם מקרים שבהם פרסום מידע קשה ואפילו אישי הוא בעל חשיבות ציבורית אמיתית. כאשר מדובר בנבחר ציבור, במנהיג, ברב בעל סמכות והשפעה או בכל אדם המחזיק בכוח ציבורי משמעותי – ולעובדות שנחשפות יש השלכה ממשית על תפקודו, אמינותו או על שלום הציבור – בהחלט עשויה להיות הצדקה לפרסום.
גם כאשר מדובר בהתנהלות שעלולה לסכן אחרים, בעוול שיש לחשוף או במידע שהסתרתו עלולה לאפשר פגיעה נוספת, השאלה התקשורתית משתנה לחלוטין. במקרים כאלה הציבור אינו רק "סקרן"; הוא עשוי להזדקק למידע.
אבל המקרה הנוכחי מציב בפנינו תמונה אחרת.
אין כאן, לפחות לפי החומר שפורסם עד כה, החלטה ציבורית שצריך לבחון, סכנה שהציבור נדרש להתגונן מפניה או התנהלות של בעל סמכות שיש צורך ציבורי מובהק בחשיפתה. במרכז הסערה נמצא בראש ובראשונה משבר אישי ומשפחתי.
וכאן נדמה שהתבלבלנו בין שני מושגים שונים לחלוטין: עניין לציבור ועניין של הציבור.
העובדה שעשרות אלפי אנשים רוצים לדעת משהו אינה הופכת אותו אוטומטית למידע שיש להם זכות לדעת.
המחיר של החיים ברשת
אפשר כמובן להעלות טענה נגדית. מי שבוחר להפוך לדמות מוכרת ברשת, לשתף את הציבור בחלקים מחייו ולבנות סביב עצמו קהילה גדולה של עוקבים, אינו יכול לצפות לאותה אנונימיות שממנה נהנה אדם שאינו מוכר.
יש בטענה הזאת מידה מסוימת של היגיון. חשיפה ציבורית מביאה איתה מטבע הדברים גם התעניינות ציבורית.
אבל מכאן ועד המסקנה שלפיה חייו הפרטיים של אדם הופכים לרכושם של עוקביו – המרחק גדול.
אדם ששיתף את הציבור ברגעים משמחים בחייו לא העניק בכך אישור בלתי מוגבל לחטט ברגעיו הקשים. מי שבחר לדבר על אמונה, משפחה או התמודדויות אישיות לא חתם על מסמך שלפיו במקרה של משבר, הציבור רשאי לפתוח את דלת ביתו ולדרוש דין וחשבון על כל פרט.
החומר שנאסף סביב הפרשה עצמה מצביע על התופעה הרחבה הזאת: תרבות הידוענות הדיגיטלית יוצרת אצל חלק מהציבור תחושה שזוגיות ומשפחה של דמויות רשת הן מעין "רכוש ציבורי", וכי החשיפה בימי שגרה מקנה לציבור זכות לדרוש חשיפה גם בשעת משבר.
זו תפיסה שראוי לערער עליה.
מתי הפכנו כאב של משפחה לתוכן?
הנקודה המטרידה ביותר בסיפור אינה עצם העובדה שאנשים התעניינו. סקרנות אנושית אינה תופעה חדשה, ורכילות הייתה קיימת הרבה לפני המצאת האינסטגרם והוואטסאפ.
השינוי הוא בממדים ובאופן שבו הסקרנות הזאת מקבלת כיום מעטפת כמעט עיתונאית.
פתאום משבר משפחתי זוכה לגרפיקות. שמועה מקבלת כותרת. עמודים מסוימים עוקבים אחר המעורבים, מצלמים, מעלים, מעניקים כינויים ומנהלים סביבם שיח בלתי פוסק. אירוע שאמור היה להישאר בחייהם של מספר אנשים הופך למוצר תוכן שנצרך על ידי אלפים.
וכאן מוטלת אחריות מיוחדת דווקא על מי שמחזיק במה ציבורית.
לפני שלוחצים על "פרסם", לא מספיק לשאול האם המידע אמיתי. צריך לשאול גם: לשם מה אני מפרסם אותו?
גם עובדה נכונה יכולה להיות עובדה שאין שום הצדקה ציבורית להפיץ.
האם הפרסום מגן על מישהו? האם הוא מונע עוול? האם הוא חושף סכנה? האם הוא מעניק לציבור מידע שנחוץ לו לקבלת החלטה כלשהי?
או שהוא פשוט יביא עוד צפיות?
אם התשובה האחרונה היא הקרובה ביותר לאמת, אולי הכפתור הנכון אינו "פרסם" אלא "מחק".
ובחודש אלול - השאלה צורמת עוד יותר
אי אפשר להתעלם גם מהעיתוי.
אנחנו נמצאים בחודש אלול. ימים שבהם בתי המדרש ובתי הכנסת מלאים בדיבורים על חשבון נפש, תיקון המידות, בין אדם לחברו ושמירת הלשון.
ודווקא בתוך המציאות הזאת, מאות ואלפי אנשים יכולים לעסוק בחייהם הפרטיים של אחרים כאילו אין מאחורי המסך בני אדם אמיתיים.
אפשר לפרסם שיעור על לשון הרע בבוקר ולהעביר צילום מסך עסיסי בערב. אפשר לדבר על חומרת הלבנת פנים ובאותו יום להצטרף לדיון שבו אנשים שמעולם לא פגשנו נידונים, נשפטים ומקבלים כינויים.
גם לעיתונות מותר להחליט שלא לפרסם
בעידן שבו הצלחתו של תוכן נמדדת במספר הכניסות, השיתופים והתגובות שהוא מייצר, קל מאוד לשכוח שעיתונות אינה רק היכולת להשיג מידע. עיתונות היא גם היכולת להפעיל שיקול דעת בנוגע למה שעושים איתו.
לפעמים האחריות העיתונאית נמצאת דווקא בפרסום אמיץ של מידע שאחרים מעדיפים להסתיר.
ולפעמים האחריות העיתונאית נמצאת בהחלטה ההפוכה: יש לנו מידע, הוא יביא הרבה מאוד כניסות – ובכל זאת אין לציבור שום צורך אמיתי לדעת אותו.
זהו אולי ההבדל בין רכילות לעיתונות.
הטכנולוגיה העניקה היום לכל בעל טלפון כוח שבעבר היה שמור למערכות תקשורת גדולות. אדם אחד יכול להפיץ בתוך דקות מידע לעשרות אלפי בני אדם. אבל ככל שהכוח לפרסם גדל, האחריות להחליט מה לא לפרסם צריכה לגדול יחד איתו.
פשוט להניח להם
בסופו של דבר, אפשר לכתוב אלפי מילים על תרבות הרשת, פרטיות, תקשורת ומשפיענים, אבל אולי המסקנה פשוטה בהרבה.
כאשר משפחה עוברת משבר שאינו נוגע לציבור – הניחו לה.
לא צריך לדעת מי אמר למי, מי עשה מה, מי נמצא איפה ומי הפסיק לעקוב אחרי מי. לא צריך לפתוח חמ"ל עדכונים, לא צריך לצלם אנשים בכל הזדמנות, לא צריך להדביק כינויים ולא צריך להפיק פליירים דרמטיים כאילו מדובר בפרשה לאומית.
ובעיקר, לא צריך להפוך את עצמנו לשופטים בתיק שמעולם לא הונח בפנינו.
הפרשה הנוכחית תחלוף. בעוד כמה ימים או שבועות הרשת כנראה תמצא סיפור חדש להתעסק בו. אבל השאלה שהיא משאירה אחריה חשובה הרבה יותר מהפרטים שכולם מנסים לברר עכשיו:
האם העובדה שאנחנו יכולים לדעת הכול, מעניקה לנו גם את הזכות לדעת הכול?
התשובה צריכה להיות ברורה.
יש דברים שהציבור חייב לדעת. יש דברים שיש הצדקה לפרסם. ויש דברים שגם אם הם מסקרנים מאוד, גם אם הם מביאים אלפי צפיות וגם אם "כולם כבר מדברים על זה" – הם פשוט אינם ענייננו.
ולפעמים, דווקא השתיקה היא הפרסום האחראי ביותר.